קצת עלי

מלווה אנשים בצמיחתם, מטפלת, מורה, תלמידה, חוקרת.

מאז שהייתי קטנה, הייתי סקרנית. בעיקר הייתי סקרנית לגבי אנשים. איך הם פועלים? מה גורם להם להתנהג בצורות מסויימות? הרבה פעמים הייתי מופתעת מהתגובות הלא צפויות של אנשים קרובים אליי. הייתי סקרנית גם לגבי היקום בכלל, מה זה המקום הזה שאנחנו קוראים לו כדור הארץ? גלקסיית שביל החלב? היקום? יש אלוהים? אין אלוהים? מה גורם לאנשים להאמין בדברים מסויימים ולאנשים אחרים להאמין בדיוק בדבר ההפוך ולהילחם אחד בשני עד זוב דם רק על מנת לא לחיות עם אנשים בעלי אמונה שונה…

במשך שנים למדתי דברים רבים. רובם תיאוריות ושיטות שבני אדם המציאו. אבל למדתי גם כמה דברים על עצמי. הבנתי שאחד הדברים המניעים אותי זה הרצון לדעת איך אני יכולה לחיות את החיים האלו ברווחה. מה זה רווחה בשבילי? להיות חופשייה להביע את עצמי בדרכים שונות שמתאימות לי. לא להיות חייבת לעשות דברים רק כי זה מקובל בחברה. להיות בקירבה עם אנשים. לבנות מערכות יחסים עמוקות. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. לשמוח עם מה שיש ולהאמין ביכולת שלי להגשים חלומות. המנחה שלי בתואר השני בטכניון נהג לאמר "אם אני רוצה ללמוד משהו – אני מלמד אותו". לקחתי את הטיפ הזה לחיים.

כשהייתי צעירה, הייתי זקוקה לביטחון. ביטחון כלכלי, רגשי, חברתי. עפ"י גישת הקונסטלציה המשפחתית, אנחנו "יורשים" דפוסים רגשיים, לרוב לא מודעים, מהורינו והדורות שלפניהם. בניגוד לירושה חומרית, אנחנו לא בוחרים האם לקבל את הירושה או למסור אותה הלאה או שאולי היא לא נחוצה ואפשר להשליך לפח. אנחנו נאלצים לחיות את הירושה הזו ומשחזרים אותה שוב ושוב. אנחנו יכולים להיות כל החיים מופעלים ע"י דפוסים אלו. לא תמיד הדפוסים הם שליליים. העניין הוא שזה מצמצם את הבחירה שלנו. אז ירשתי דפוסים של פראנוייה וחרדת נטישה והרבה הרבה אשמה. ממש כמה טונות טובות של אשמה. אולי זה הדבר העיקרי שהניע אותי בצעירותי. הרצון להיות "בסדר". ממש בסדר. שאף אחד לא יוכל לבוא אליי בטענות. שאף אחד לא יוכל להגיד שאכזבתי, רימיתי, הולכתי שולל, עשיתי עבודה ברמה נמוכה. לא עשיתי מספיק עבודה. לא שמתי לב לצרכים שלהם. חשבתי שאם אהיה "מספיק בסדר" אז בן הזוג שלי יהיה מאושר. אם הוא לא מאושר – משהו לא בסדר בי. זה די מתיש. חלק מהדפוס הזה גם הביא אותי לקריירה בהייטק. זה היה קל יחסית להיות מול המחשב. הגיוני. יש נכון ולא נכון. יש שחור ולבן. יש תשובות לשאלות. אין שם את העמימות הזאת שמאפיינת יחסי אנוש. אני זוכרת שכשהתחלתי לעבוד אחרי לידת הבן הבכור שלי, ממש הרגשתי הקלה כשהגעתי לעבודה. אפשר סופסוף לנוח. בבית זה היה הרבה יותר תובעני. אבל מכיוון שהיה חשוב לי להיות מושלמת ובבית לא הכל היה מושלם, חשבתי שאם רק אלמד את השיטה או השיטות הנכונות, הכל יסתדר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, תרגלתי מדיטציה, הקשבתי לעצמי וחזרתי לצייר אחרי שנים ארוכות שהפסקתי. התחלתי ללכת לחוג חובבים בתיאטרון. הכל היה מעניין, פותח ערוצי מחשבה חדשים, חוויות מהנות יותר או פחות. אבל גם שוב ושוב הרגשתי שאני מגיעה לאיזושהיא נקודה ונתקעת. פתאום היה פחות כיף לצייר כשהרגשתי שגם שם אני מנסה להיות מאוד מדוייקת. שוב אני כבולה למדדים חיצוניים. גם היה פחות כיף בתיאטרון כשנדרשנו להעלות הצגת סוף שנה והחזרות היו מפרכות. גם בטיפול הפסיכולוגי היה לי קושי כשהרגשתי שאני צריכה להביא "סחורה", לספק למטפל מידע, קשיים חדשים בכל שבוע. חשבתי שאני מאכזבת אותו כשאין לי מה להגיד. אז עזבתי. המשכתי לחפש.

בשלב מסויים חוויתי צירוף של כמה חוויות בהן הרגשתי חופשייה, מובנת ושייכת. טיולי ליקוט אליהם הצטרפתי היו חווייה מרגשת. היה שם שילוב של חופש, תחושת שייכות. מרחב מכיל ולא שיפוטי. הרגשתי בטוחה. הבנתי כמה המרדף היומיומי אחרי כסף, הכרה, הערכה הוא מעגל קסמים. סוג של מלכודת. זכרתי איך רגע אחרי שהשגתי עבודה שמאוד רציתי, כבר שכחתי כמה הייתה נראית לי בלתי מושגת וחזרה החרדה הישנה והמוכרת, האמונה שאני לא מספיק טובה והצורך להוכיח את עצמי. גם כשזכיתי בפרסים בעבודה, זה לא גרם לי להרגיש מוערכת האמנתי שאני לא ראוייה באמת לקבל אותם. רגע אחרי שעברתי לבית שרציתי, לא הרגשתי שמחה והקלה אלא דאגה לגבי התחזוקה שלו ודאגה לגבי העלויות… וגם ובעיקר, לא האמנתי שאני ראוייה לאושר. זה היה כמובן מאוד מטושטש ולא מובן לי בזמן אמת. בטיולי הליקוט הרגשתי אחרת. נוצרה בהירות מסויימת. למדתי שאנחנו נוצקים לתוך תבנית. מתאימים את עצמנו לסביבה בה אנחנו שוהים. בתבנית של הטיול הרגשתי קלילה. מחוץ למרדף. אין עבור מה לרדוף ואין צורך.

מפגשים עם שי אור שפיתח את "הורות כמעשה ניסים" פתחו בפני צוהר נוסף. הבנתי יותר לעומק את הצרכים העמוקים שמניעים אותי, את ילדיי, את כולנו. קיבלתי לגיטימציה לרצונות שקודם לכן לא היו לגיטימיים בעולמי הצר, כמו הרצון לשחק, לנוח, לא להיות פרודוקטיבית…  הבנתי איך אני נופלת שוב ושוב למלכודות של אמונות שליליות לגבי עצמי והעולם ומשחזרת בכך את פגיעות העבר. הרגשתי מובנת ומלאת תקווה. גיליתי שאני לא חייבת לשחזר. במיוחד לא את ההורות שאני חוויתי כילדה. למדתי מילדיי להיות אמא טובה לעצמי. שפת "תקשורת מקרבת" נתנה לי דרך מעשית להגשים את השאיפה לקירבה ושייכות ולהבנת האחר שחיפשתי כל חיי. התשוקה שקיננה בי מאז שאני זוכרת את עצמי, קיבלה ביטוי מעשי. למדתי עבודה סוציאלית ובחרתי להתמחות בטיפול משפחתי וזוגי. הטיפול המשפחתי מתמקד במשפחה כמערכת בתוך המערכת הסביבתית הגדולה יותר. זוהי התבנית הראשונית אליה אנחנו "נוצקים". עפ"י גישה זו, אנשים במשפחה נושאים בתפקידים שונים. פעמים רבות הם מדברים דרך המצוקה שלהם קשיים של המשפחה כולה או חברים אחרים במשפחה. לפעמים ה"ילד הבעייתי" הוא בעצם זה שמבטא בהתנהגותו את המצוקה של הוריו. ההתנהגות המרדנית או התוקפנית היא לעתים דרך תקשורת, ביטוי של מצוקה. "הילד הטוב" לפעמים חרד מאוד מהאפשרות להיות הוא עצמו. על מנת שהוריו לא ידחו אותו כילד "רע", הוא עושה כל שביכולתו כדי להתאים לציפיות. אבל מתישהוא זה מתפוצץ בפרצוף. יש גבול לגיבנת הרגשית שילד יכול לשאת, רק על מנת להיות שייך. למדתי גם על העברה בין דורית ואיך אנחנו מקבלים מהורינו ומעבירים לילדינו דפוסי התמודדות עם מצבי מצוקה. החשוב ביותר הוא שלמדתי איך לשנות את זה. איך להתמודד עם הרגשות הקשים, איך לתקשר אותם כך שהאנשים היקרים לנו יבינו אותנו ולא ייפגעו. איך לתקשר עם הילדים כך שירגישו בטוחים, מובנים וחופשיים להיות מי שהם ולבטא את עצמם. איך לעודד את הסקרנות והיצירתיות שלהם. וגם איך ללמד אותם לראות את הסביבה שלהם ולקחת עליה אחריות בלי אשמה. פעמים רבות אני חוזרת לדפוסי המצוקה הישנים למרות הידע, הניסיון והכוונות הטובות. אבל אני זוכרת שאפשר גם לתקן. כשיש קושי עם ילדיי, לעתים קרובות אחרי שצפה האשמה הישנה – אני מתבוננת באירועים, מנסה להבין מה קרה לי, מה קרה לילד. מזמינה שיחה. לרוב התחושה לאחר מכן היא של הקלה גדולה . מעבר לזה, מכיוון שלמדתי שבין אם אני רוצה ובין אם אני לא רוצה – אני מהווה דוגמא אישית לילדיי – אני שמחה להראות להם שאפשר לתקן, אפשר לצמוח מקונפליקט, זה לא בהכרח הרסני למערכת היחסים.

לשיטת פלדנקרייז הגעתי בעקבות כאבי גב מהם סבלתי מאז הילדות. דרך השיטה למדתי להקשיב לגוף וגם על היחסים ההדדיים בין הגוף לנפש. למדתי איך דרך ההקשבה הזו והאומץ להתנסות בתנועה שאינני רגילה לה, אני יכולה לשנות את דפוסי התנועה של הגוף ולשחרר נוקשות וכאבים של שנים. גם כאן, לעתים קרובות הכאבים חוזרים ומהווים תזכורת שישנם עדיין הרגלים מושרשים אבל תשומת לב מכילה יכולה לשחרר את הדפוסים המכאיבים.

פגשתי מגוון גדול של ילדים, מבוגרים, משפחות. בחלק גדול מהמקרים, עצם התחושה שמישהו נמצא שם עבורם, מתעניין, סקרן, לא שיפוטי, לא נבהל מהמצוקה – הביאה לתחושה גדולה של הקלה. לרוב זה לא מספיק כדי ליצור שינוי דרמטי. עליינו ליצור את התבנית בה אנחנו חיים כך שתתמוך בנו. למדתי שעבורי, תמיכה אנושית מסייעת מאוד להגשים שאיפות. למדתי גם שעלי לבחור מי יכול לתת לי תמיכה מתאימה ומתי. למעשה כל אחד מסוגל לתמוך באופן מיטיב בתנאים (תבנית) המתאימים. חשוב לא פחות, למדתי שאיני חייבת לקבל את כל ה"מתנות" שאנשים רוצים להעניק לי. אם המתנה הזו פוגעת בי למשל, אפשר לשים לב שהיא אינה משרתת אותי ולהגיד לא תודה. יכול להיות שכוונת הנותן הייתה טובה, יכול להיות שפעל מתוך מצוקה, כך או כך, אינני חייבת להאמין למה שפוגע בי. זה שינוי ענק בשבילי. כשהייתי ילדה האמנתי לכל מה שההורים שלי אמרו. לא ידעתי להבחין מה נכון, מה מניפולציה, מה בצחוק ומה נאמר מתוך החרדה והפרנויה שלהם. היום אני יודעת להבחין. אני גם יודעת לשים לב שיש לי נטייה להאמין דווקא לדברים השליליים. אבל זהו רק דפוס של אמונה שלילית שמשתחזר שוב ושוב. כשאני שמה לב, האמונה הפוגענית נחלשת. לא תמיד אני זוכרת. יש עוד דרך… אבל כל פעם כזאת שזה עובד, זה ניצחון. וזה נותן לי תקווה.

במפגשים עם אנשים אני מביאה בעיקר תקווה. אמונה במקום הבריא של האדם, המשפחה, המערכת. לכולנו יש חלקים בריאים וחלקים פגועים. מה יבוא לידי ביטוי, תלוי בתבנית – בסביבה, במערכת, בארגון, באנשים סביבנו. החדשות הטובות הן שיש לנו יכולת לבחור וליצור את התבנית בה אנחנו שמים את עצמנו. גישת "תקשורת מקרבת" מאפשרת יצירת תבנית מיטיבה. אמפתיה, על פי גישה זו, היא הבנת הרגשות והצרכים של עצמי והאחר על מנת לראות "מעבר" להתנהגות כזו או אחרת, מעבר לשיפוטים. זוהי דרך ליצירת קירבה, הבנה ומציאת דרכים יצירתיות שעונות על מירב הצרכים שלי ושל האחר בלי שהאחד יבוא על חשבון האחר. נדרשת גם לקיחת אחריות על עצמי. מה פירוש? אני אחראית על סיפוק הצרכים שלי ולא אף אחד אחר. אני אחראית על לתקשר את זה באופן שהמסר יעבור באופן שאני מתכוונת אליו. וכשזה לא עובד, חשוב ללמוד איך להיות סלחניים, קודם כל לעצמי, ולחפש דרך אחרת. תמיכה רגשית, ללא שיפוטיות היא גורם קריטי ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים הקרובים אלינו.

במיוחד מרגש אותי להיפגש עם הורים. כשאנחנו עובדים על הורות, על הדרך אנחנו נעשים הורים טובים יותר לעצמנו. קשובים ואוהבים יותר את עצמנו. הגישה המנחה אותי היא פיתוח אמפתייה עצמית כך שכל אדם מבוגר יכול להיות הורה מיטיב לילד הקטן שבתוכו. בהמשך, לומדים כיצד להבין את הצרכים העמוקים, הבקשות העמוקות של הילדים/ בני הזוג וכיצד להיות שם עבורם בלי לוותר על עצמנו. כיצד להיות הורה שהוא מנהיג, כמו מגדלור המראה את הדרך אבל אינו מושך את הילד ברצועה אלא מאפשר לו לנווט את דרכו בעצמו, תוך שהוא רואה את עצמו כחלק מהמערכת המורכבת של המשפחה והסביבה בה הוא חי.