הפורקן הרגשי

מה זה בעצם פורקן רגשי? עפ"י גישת "ייעוץ הדדי להערכה מחדש" שפותחה ע"י הרווי ג'קינס, פורקן רגשי יכול להתבטא בדרכים שונות – בכי, צעקות, דיבור, חבטות, רעד, פיהוקים, צחוק ועוד. כלומר מגוון התנהגויות שונות שמשחררות את הגוף ממועקה רגשית.

התרבות המערבית מתייחסת באופן שלילי לאנשים הנותנים ביטוי עז לרגשותיהם. מעלים על נס את ה"וויסות הרגשי", כלומר ביטוי הרגשות בדרך מעודנת שלא תבהיל ותכביד על הסביבה. אכן, כאשר אנחנו נתקלים באדם שמתחיל לצעוק לעומתנו או לבכות בכי עז או לדבר ללא הפסק – לעתים קרובות זה גורם לנו מצוקה רגשית. לרוב, נגיב באחת משתי דרכים – נסיון להבין מה קרה (במקרה הטוב) – כלומר נחפש סיבה "מוצדקת" להתנהגות או שננסה להתרחק או להפסיק את ההתנהגות הזו. די שכיח לשמוע הורים/ סבים/ מטפלים שאומרים לילד "די לבכות" או מכניסים מוצץ לפיו של ילד בוכה בנסיון להפסיק את הבכי. לא שכיח להיתקל במבוגרים בוכים, בטח לא בכי עז כמו של תינוקות. יחד עם זאת, אין זה מחזה נדיר לראות מבוגרים צועקים או לחילופין מתקשרים בשיפוטיות וציניות רבה. ההתנהגויות הללו לרוב מרחיקות אנשים אחרים.

מה מביא אותנו למצבים האלה? באופן אינטואיטיבי, רוב האנשים יאמרו – כעס, תסכול, פחד, בהלה. כל זה נכון, אבל זו רק חלק מהתמונה. במצבים זהים, אנשים שונים מגיבים באופנים שונים. האחד יכול להגיב בתוקפנות רבה והאחר ברוגע ובמתינות. אחת הסיבות להבדלים הללו היא שאצל האדם המגיב בתוקפנות אותו אירוע מזכיר לו פגיעה ראשונית – אירוע קודם, לעתים מהעבר הרחוק, מהילדות הקדומה, שבו חווה חווייה שלילית, נפגע או חש חוסר אונים. אצל האחר, אותו אירוע אינו מזכיר לו פגיעה מהעבר ולכן הוא מגיב באופן ענייני ופחות רגשי לסיטואציה.

כאשר אדם חווה אירוע מאיים או פוגעני, רמת המתח בגוף עולה. הגוף מפריש הורמונים שמכינים אותו למאבק, מה שמוכר כמצבי fight or flight. כלומר, אם אנחנו מרגישים חזקים מספיק – ניכנס למאבק. אם לא – נברח. יש גם freeze- מעין חוסר אונים שמביא לשיתוק – חוסר יכולת זמנית להגיב, לדבר או לזוז. אם נאבקנו וניצחנו, לרוב ההרגשה תהיה טובה, תישאר בנו תחושת מסוגלות להתמודד עם מצבים דומים ולא יישארו משקעים שליליים. אם הובסנו – יעלה כעס, תסכול, זעם, עצב וכאב. בעקבות קיפאון, יעלו רגשות דומים למצב התבוסה. במקרים קיצוניים האדם נותר עם "פוסט טראומה", מצב שקצרה כאן היריעה מלפרט. אם ברחנו וניצלנו, יש שתי אפשרויות – להרגיש רווחה מכך שניצלנו או להרגיש בושה ואשמה כי "לא התמודדנו". כעת מגיע תור הפורקן הרגשי. כאשר הוא מתאפשר ויש לו לגיטימצייה – כלומר אינו נשפט כ"בכיינות/ תוקפנות" או כל פרשנות שיפוטית אחרת ואם יש שם אדם אמפתי ומכיל שאינו נבהל מהפורקן ומתייחס לכך בחיוב ונשאר עם האדם הפגוע עד שנרגע – בלי לנסות להפסיק את הפורקן, האירוע לא ישאיר משקעים קשים רבים. למרבה הצער, אין זה שכיח ברוב המקרים. כתוצאה מכך האירוע נחקק בזיכרון כאירוע שלילי ומתפתחת חרדה מפני הישנותו. עפ"י גישת ייעוץ הדדי להערכה מחדש – ככל שפורקים מטענים רגשיים שנוצרו עקב אירועים פוגעניים מוקדמים עם אדם אמפתי שמסוגל להכיל את הכאב והרגשות הקשים שעולים – כך משתחררים מהמשקעים השליליים שנוצרו עקב האירועים הללו והחרדה מפני הישנותם קטנה. כשניתקל ב"גירוי מחדש" שמזכיר אירוע שלילי מוקדם – נתייחס אליו באופן "נקי" יותר ונתמודד איתו בקלות יותר. כלומר מצוקות העבר פחות ינהלו אותנו.

גישת CBT לשחרור מפוביות – פחדים מוגזמים כמו פחד מבע"ח, גבהים, טיסות וכו' פועלת באופן קצת אחר אבל גם שם לפורקן הרגשי יש תפקיד משמעותי. עפ"י שיטה זו, חושפים את האדם החרד בהדרגה לגירויים שמזכירים את הגירוי המפחיד, כאשר בכל פעם עולים ברמת הדמיון לגירוי המקורי. מאפשרים לאדם לבטא (לפרוק) את הפחדים והרגשות הקשים שעולים ומכילים אותו ללא שיפוטיות. כל פעם זה סוג של "ניצחון" על הגירוי המפחיד. וכך מפעם לפעם, התגובה הרגשית נחלשת עד שהפחד מתפוגג.

בתחילת דרגה של הפסיכואנליזה, פרויד גילה במקרה את האפקטיביות של הפורקן הרגשי. באותה תקופה, היחס לחולים נוירוטים או היסטריים היה מאוד מתנשא. פרויד, כפי הנראה כתוצאה מאישיותו הפתוחה, שוחח איתם ואיפשר להם לבטא את רגשותיהם. הוא גילה ש"סימפטומים היסטריים" כפי שכונו – התחילו להיעלם. הסימפטומים הללו היו פיזיים ממש – שיתוק, עיוורון, חירשות, מיגרנות קשות ועוד.

במחקר עכשווי, עלה שכאשר אדם בוכה "בכי רגשי", בניגוד ל"בכי פיסיולוגי", מופרשים הורמונים שנוצרו כתוצאה מהמתח בו היה האדם הנתון, כדוגמת קורטיזול – דרך הדמעות. כך רמת המתח יורדת. חשוב מכך, כשהאדם מקבל לגיטימציה לפורקן – החווייה נשמרת בזיכרון לא רק כחווייה פוגענית שהכאיבה והשפילה אלא גם כחוויה של צמיחה המייצרת חוסן ויכולת טובה יותר להתמודד בעתיד עם מצבים דומים.

מה קורה בקשר בין תינוק למבוגר? ככל שתינוק צעיר יותר, אין לו דרך לדווח על אי נעימות מלבד בכי. זוהי הדרך שלו לתקשר עם העולם. לרוב, המטפל המבוגר ינסה לזהות מה מפריע לתינוק ולפתור את הבעיה. למרבה הצער, לא תמיד אפשר להבין. בנוסף, בתרבות המערבית, יש סיבות שנחשבות לגיטימיות למצוקה וכאלו שנחשבות לא לגיטימיות. לדוגמא, ידוע שתינוקות נרגעים כשלוקחים אותם "על הידיים" ומנענעים אותם, עדיף בעמידה. יש לכך סיבות אבולוציוניות. הקרבה והמגע של המבוגר מרגיעה את התינוק חסר האונים ומסייעת לו להרגיש מוגן ובטוח. התנועה הקצבית מזכירה את פעימות הלב שהתינוק שמע ברחם, מה שמחזיר אותו גם לחווייה הרחמית הבטוחה. כאשר מתייחסים לתינוק כ"מפונק" ולא נענים לצורך זה במגע ונענוע, משאירים אותו בחוויה של בדידות, חוסר אונים ותחושת סכנה. הוא יבכה זמן רב עד שיותש. גם "דיבור אמפתי" שבו ההורה משקף לתינוק מה הוא מרגיש וצריך – מרגיע את התינוק, בד"כ בשילוב עם מגע. הקול של האם שמנסה להבין ולהכיל את מצוקתו של התינוק מעביר מסר מרגיע. לעומת זאת, לעתים מנסים להשתיק את התינוק באמצעים מלאכותיים כמו מוצץ. מצב זה לא מאפשר לתינוק פורקן ומעביר מסר מנוכר. המוצץ הופך להתמכרות שבעתיד תהפוך להתמכרויות אחרות.

איך מבחינים בין בכי המאותת על מצוקה, בכי של פורקן ו"בכי מניפולטיבי" כאשר הפעוט כבר גדול יותר ורוצה משהו שההורה מסרב לתת לו? לאמהות יש "חיישני בכי" והגוף שלהן מגיב אחרת לסוגי הבכי השונים. בכי "מניפולטיבי" לא יגרום לבהלה ודאגה אלא לכעס וחוסר סבלנות. כשהילד מפתח "טנטרום", משתטח וצועק, חשוב לזכור שמבחינתו זאת מצוקה אמיתית. יש משהו שהוא מאוד רוצה ואינו יכול לקבל. חשוב לא לנסות להפסיק את ההתנהגות הזאת ע"י כך שנותנים לילד את מבוקשו מאחר והוא ילמד שזה עובד וישתמש בהתנהגות הזו כדי לקבל את מבוקשו. יחד עם זאת, חשוב לסייע לו להרגיש ראוי, מובן ומוכל. איך אפשר לעשות זאת? באמצעות אמפתיה. ועל כך בהרחבה במאמר הבא.